האחדות שבאלוהות ובאור האינסוף
הכותב: שמואל קרמרמן
המושג המרומם ביותר שמופיע בחוכמת הקבלה היהודית, אשר לגביו ישנה התייחסות ישירה ושמופיע כבר בתחילת הלימוד הינו "אור האינסוף ברוך הוא". שם זה דומה מאד לאחד משמות הבורא "הקדוש ברוך הוא" שהינו כינוי שגור, מכובד ונישא בקרב כל בני העם היהודי.
נדגיש שוב, כי מתן השם אינו מעיד על הבנת המושג לעומקו או על הכרת תכונותיו. אלא שעל ידי מתן השם ניתן להתייחס למושא באופן ישיר, להבחין בינו לבין עניינים מופשטים אחרים, ובדרך זו לחקור את המשמעויות והתובנות שנגזרות ממנו.
כדי להבין את המשמעויות שמאחורי הכינוי "אור האינסוף", שמכוון אל "משהו" שהינו בעל הקירבה הרבה ביותר אל הבורא, יש צורך להשתמש באנלוגיות ובתיאורים הלקוחים מעולם החומר. למשל, ניתן לחשוב על אור האינסוף בהקשר לביטוי "רוח אלוהים" שמרחפת על פני תהום (בראשית, פרק א' פסוק ב'). ושמצויה בכל עוד בטרם בריאת העולם.
המרכיב העיקרי בכינוי "אור האינסוף ברוך הוא" הינו המושג הערכי החשוב ביותר : "אור". אם כי ברור שהשימוש במילה אור בא לשם נוחות ושאין הכוונה אל משהו חומרי - הגם שיש נטייה לדמות את הכינויים "אור" ו"הארה" אל זיו השמש והאור שקורן ממנה. נשתמש בדימוי מאולץ זה, בגישות של השוואה והבדלה לצורך הבנה מופשטת וסמלית של המושג:
1. כשם שאור השמש נובע מהשמש אך אינו השמש עצמה, כך אור האינסוף מתקשר אל הבורא אך אין בו כדי ללמד לא כלום אודות "עצמותו".
2. קיומו של האור והתגלותו לעינינו מותנה בקשר הישיר שבין קרן האור שיוצאת מהשמש לבין השמש עצמה. האור נעלם ברגע שמופיע מחסום כלשהוא בינו לבין השמש. באופן דומה, אור האינסוף נובע מתוך הבורא וקשור אליו כאילו היה זה "הוא" עצמו. אולם, אור האינסוף אינו מתקיים בפני עצמו אלא, אך ורק הודות לרצונו הנצחי של הבורא.
3. קרן השמש הנושאת את האור אינה מאפשרת לראותה באופן ישיר. היא הופכת להיות "מאירה" עבורנו הודות להחזרתה מתוך העצמים שעליהם היא מקרינה. האור עצמו הינו אחיד במהותו ואינו משתנה. עם זאת הוא מתגלה לעינינו בצורות שונות של עוצמה, בהירות, גוון וניגודים בהתאם לעצמים המוארים ישירות וגם בהתייחס לגורמי סביבה וזמן משתנים כמו מזג האוויר, עונות השנה, זמן ביממה, וכו'. למשל, אור הירח בלילה, שהינו תוצאת ההחזר של אור השמש מהירח לכיוון כדור הארץ, שונה לחלוטין מאור השמש כפי נגלה לנו ביום. באופן דומה, אור האינסוף הינו אחיד. אין בו תמורה, שינוי, החלפה או תנועה. הוא קיים כמות שהוא לעולם ועד. יחד עם זאת, מה שמוקרן ממנו יכול להתגלות בצורות הארה שונות בהתאם ל-"מסכים" הרוחניים שדרכם עובר אור האינסוף. חוכמת הקבלה מכנה את סוגי האור בהתאם למידת הטוהרה או הזכות שבם. אורות בעלי רמת טוהרה וקדושה גבוהים מכונים בשמות כמו "אורות זכים" או בפשטות "אור". לעומת זאת, אורות בעלי רמת טוהרה וקדושה מופחתים מכונים לפי מידת "העוביות" שבאור. למשל, אור ברמה נמוכה של טוהרה מכונה גם "אור מעובה". התייחסות נוספת אל זכות האור הינה לפי הסיווג של "יש מיש" שמשמעותו, מה שהיה קיים לפני הבריאה וממשיך את קיומו גם לאחריה והכוונה אל אור האינסוף או אל אור בעל רמת זכות גבוהה ביותר. זאת לעומת הסיווג של "יש מאין" שמתייחס אל מה שמתגלה רק מתוך קיום הבריאה ולא היה קיים בטרם שהתחולל הבריאה. הכוונה היא אל אורות בעלי עוביות בשיעורים שונים או בעלי זכות במדרגות שונות. אור שהינו בעל עוביות מירבית, עד כדי כך שאינו יכול להעביר בתוכו אור, מתגלה בצורה חדשה שמכונה בשם "כלי" והינו בחזקת "יש מאין" שפירושו: לא היה גלוי (שורשי קיומו היו נעלמים) טרם הבריאה אך החל להתקיים הודות לבריאה. התובנה החשובה הכללית היא, כי "אור" ו-"כלי" מהווים התגלויות מאותו אור האינסוף, בצורות נפרדות, בתוך הבריאה.
4. החוש החשוב ביותר מבין החושים הינו חוש הראיה שכן קליטת המידע באמצעותו משתרעת למרחקים הגדולים ביותר בהשוואה לכל שאר החושים. ועל כן, מרבית התפיסה השכלית והרגשית באדם מתבססת על חוש הראיה. באופן דומה, השימוש במושג "אור האינסוף" מורה על גדולת התפיסה האלוהית שהינה אינסופית, נצחית ובלתי ניתנת להבנה בשום דרך שהיא על ידי תפיסה אחרת, נשגבת ככל שתהיה, ובודאי שלא דרך התפיסה החושית או התפיסה השכלית שקיימות באדם הגשמי. הכינוי "אור האינסוף" מקביל בהבנתנו אל הכינויים "יודע הכל" ו-"קובע הכל". "שום דבר אינו נסתר ממנו" וכו'. באופן מושאל, הביטוי "הארה אלוהית" מסמל קשר רוחני מיוחד בין הבורא, שממנו מוקרן האור, לבין הנברא, שאליו מוקרן האור, במשמעות שתפיסתו השכלית של "האדם המואר" מתרחבת לפתע לאין שעור והוא להיות מודע, לתפוס ולהבין דברים שהינם מעל ומעבר לתפיסה החושית או השכלית של שאר בני האדם.
5. אור השמש מעניק לעולמנו אור וחום שמייצרים ומפעילים תהליכי חיים כמו התפתחות, גדילה, צמיחה, פריחה ועוד. באופן דומה, אור האינסוף, מחולל את הבריאה ומעניק לתוכה "שפע" במובן של יצירת עולמות, בניה של מערכת ספירות מורכבת ומתן חיים לכל סוגי הנבראים. מאור האינסוף נוצר האדם על שני מרכיביו - הנשמה והגוף.
6. אור שמש נועד כדי "להאיר" ו-"לחמם" אך אי אפשר להפריד בתוך קרן השמש בין שני התפקידים. מבחינתנו קרני השמש אחידות וללא הבחנה בין המרכיב שמאיר לבין זה שיוצר חום. בדומה לכך, אור האינסוף נועד למלא את רצונות הבורא. למרות שהכל מצוי בו באופן נעלם וחלקו מתגלה בבריאה, אור האינסוף הינו אחיד לנצח ולא חל בו כל שינוי בהשוואה שבטרם הבריאה ולאחריה.
7. אור השמש חסר משמעות לכשעצמו. אך במגעו עם הצומח והחי בעולמנו הוא גורם להם לשינויים במובן של צמיחה פריחה, התרבות וכו'. בהיבט של הנברא האדם, חשיבות האור נובעת מכך שהוא הנותן למציאות את צורותיה, צבעיה וגווניה ומכך האדם לומד על המציאות שמסביבו. באופן דומה, אור האינסוף לכשעצמו הינו חסר משמעות ואין מי שיהא מודע אליו. רק ברצון הבורא, כשמתחוללת הבריאה, אור האינסוף מקבל משמעות מיוחדת בהיותו הגורם שממנו נגזרים כל השורשים שיוצרים את סוגי העולמות, מערכת הספירות, הנבראים בעולם הגשמי ושיוצרים את הנהגת הבריאה.
בטרם הבריאה אור האינסוף היה ממלא את הכל. ולא הייתה שום אפשרות למציאות שבה אור האינסוף מצוי במידה "מדורגת". קרי, שלא יתכנו "מקומות" באינסוף שבהם האור הינו בעל עוצמה גבוהה יותר לעומת "מקומות" שבהם הן האור מצוי בעוצמה נמוכה יותר.
אילו הייתה קיימת הדרגתיות במרחבי אור האינסוף, כי אז אור האינסוף לא היה אחיד והיו נוצרים בו לכאורה מצבים של "חיסרון", "ליקוי" או "פגם" שמחייבים "להשלים" או "להשוות" את האור בתוך האינסוף. אילו היה זה כך, ניתן היה להסיק, שאור האינסוף אינו מייצג שלמות וכי הוא מוקרן ממקור אלוהי שיתכן שגם בו קיים "חוסר" כלשהו הטעון השלמה ותיקון. לכן מסבירה חוכמת הקבלה כי אור האינסוף מצוי בהשוואה ובשלמות אינסופית ללא כל מגבלה או חסרון ואין לשנות בו מאומה.
חוכמת הקבלה מסבירה, כי אור האינסוף מצוי במצב מנוחה נצחי ושאינו מושפע מתהליך הבריאה. על כן אין בו רמות של זכות אור וניתן לכנותו כ- "אור עגול" מכיוון שבהשוואה לציור העיגול גם הוא שווה במידה אחת מכל הכיוונים ואין בו "עקמומיות" שהיא או שוני במידותיו. באור האינסוף אין ייחוסים כמו:
? היבט של מועד: אין רישום זמן לתחילת היווצרותו או של סוף קיומו.
? היבט של זמן - אין בו התקדמות בזמן במובן של סיבה ותוצאה או אפשרות תנועה בין עבר, הווה, עתיד. הכל קיים בו במנוחה מלאה בלא האפשרות למובחנות בזמן.
? היבט של מימדים - סופיות או ממדי מרחב לפי אורך-רוחב-עומק כמקובל בעולם הגשמי.
? היבט של מקום: אין נקודת מוצא (בחינת ראש) או נקודת סיום (בחינת סוף) או נקודת אמצע.
? היבט של נסיבות: אין סיבה (עילה) ואין תוצאה (עלול). ומה שכלול ב-"עלול" קיים כבר ב-"עילה". קרי: אין היווצרות של "יש מאין" כי הכל צפון באור האינסוף ומשול ל-"אין".
? היבט של כמות: מצב של "שלמות" ו-"מלאות" בלבד. אין מצב של "חוסר" יחסי או מוחלט. אין תהליכים של "התמלאות" או "החסרה". אין "מדרגות" או "רמות של.." ולא חסך או עודף.
? היבט של איכות: אין תהליכים של התפתחות במובן של שיפור או התנוונות, "עליון" או "תחתון". הכל שרוי במצב נצחי קבוע, אחיד וללא שינוי.
אור-האינסוף מייצג את הבורא בתהליך הולדת הבריאה והנהגתה באמצעות מערכת הספירות. ניתן לשער, כי אור-האינסוף ניחן בסגולה הייחודית לו בלבד היכולת להוציא מהכוח אל הפועל את רצונו של הבורא ולהפכו מ-"אין" אל "יש". במובן זה ניתן לדמות אור-האינסוף כאל "ממשק" לכאורה שבין האלוהות לבין הבריאה. הוא המתרגם את רצונו של הבורא לברוא העולמות, עושה את "העבודה" בבריאת העולמות ומפיק את "היש" או במילים אחרות את "חומר הגלם" שממנו נוצרת מציאות הבריאה על כל רבדיה: השתלשלות הענפים מהשורשים, עולמות הבריאה הרוחניים והגשמי, מערכת הספירות, מלאכים, יצורי קודש, נשמות והנבראים.
אור-האינסוף מצוי לנצח "באחדות מלאה" שאינה משתנה לפני הבריאה, במהלכה או אחריה, ומתאפיין באי המובחנות של מה שמצוי בתוכו. זאת לעומת הנפרדות והשונות הרבה והמגוונת שמאפיינת את מלוא הבריאה. אילו היה מישהו, שניחן ביכולת להתבונן לעבר אור האינסוף, אזי לא היה מבחין בו או בתוכו בשום "דבר". באופן אנלוגי ניתן לדמות את ראיית אור האינסוף להתבוננות דרך כוס מים זכים וצלולים ששום דבר לא נראה בתוכם למעט שקיפות המים, וגם אין שינוי או תנועה יזומה בתוך המים שיכולה לגלות לצופה, שאולי יש משהו שחבוי מעבר לצלילות הזכה של המים. מכאן ניתן להסיק, כי אור האינסוף מייצג לנצח "מציאות של אי-המציאות".
אור האינסוף הינו המעטפת האחידה לכל פריטי הבריאה שמצויים בתוכו ולכל המצבים האפשריים שנמצאים בחזקת נעלמים ואינם מתגלים אלא ברצון הבורא שמסלק את אור האינסוף בתהליך "הצמצום" מתוך חלל הבריאה ושנוטע לתוכה את שורשי הבריאה שיוצרים בתוכה פעולה ותנועה של התגלות וקיום של מציאויות שונות.
כדי להבין זאת נדמה לעצמנו את צורתו של אלבום התמונות האישי. האלבום מכיל תמונות שלנו מגילים שונים. כל תמונה שמשתקפת לעינינו הינה ייחודית לזמנה ואינה זהה לתמונות אחרות באלבום או לדמות שמשתקפת מולנו, כיום, במראה. האם קיים בהכרח דמיון ברור בין התמונות שלנו בינקות, בילדות, בבגרות ובהמשך הדרך? ודאי שלא. למעשה, מי שמכיר אותנו כיום יתקשה לזהותנו בתמונת התינוק או הילד בבית הספר. אולם אלו התמונות שלנו. כל תמונה עומדת בזכות עצמה ומייצגת זמן או תקופה בחיינו. אלבום התמונות כולו מייצג את ההיסטוריה שלנו במובן של גדילה, התפתחות והשתנות. האם יש ביכולתנו ליצור תמונה "ממוצעת" שתשקף אותנו מעבר למכלול התמונות באלבום? התשובה כמובן שלילית - "כי אין דבר כזה". המסקנה היא, שכדי לעקוב אחר עצמנו ומהלך חיינו, אנו צריכים להסתכל על אלבום התמונות כולו ולהתרשם ממנו כמכלול. אנו יודעים להבחין בין עבר, הווה, עתיד בתוך המכלול, אך בתוך האלבום כל הזמנים הללו מוצגים לנו בו זמנית ובמקביל ואנו, לפי רצוננו, יכולים "לנוע בזמן" קדימה ואחורה בין מגוון התמונות וליצור תמונה מקיפה לגבי עצמנו.
הרעיון של המכלול שיש בו, במקביל ובו-זמנית, את כל הפרטים האפשריים מייצג את גישתה של בחוכמת הקבלה והניסיון לתאר את אור האינסוף. שכן, בתוכו מצוי כאילו "מאגר" אינסופי של סיבות, תולדות, השתלשלויות ומציאויות, כשכל אחת מהן משקפת את עצמה כמות שהיא ואינה משתנה לעד. באור האינסוף שבטרם הרצון הפשוט לבריאה אין "סיבה מחוללת" לעשיית "סדר" בתוך מה שנעלם בו במובן של קישור בין סיבה לתוצאה או סדר בזמנים לפי "מה קודם למה". הסיבה המחוללת קיימת ברצונו הפשוט של הבורא וברגע שרצון זו עולה - מתחיל סיפור הבריאה מתוך ובתוך אור האינסוף.
אור האינסוף כולל בתוכו את כל המציאויות האפשריות. כולל זו של בריאת העולמות, שעליה מספרת חוכמת הקבלה. אך יתכן שחבויות בו גם מציאויות נסתרות של בריאות אחרות שאין אנו יודעים עליהן ולא כלום. הכל נעלם באור-האינסוף. בעת שעלה ברצונו הפשוט של האל לגלות את הבריאה, היא יוצאת מחביונה מתוך אור-האינסוף ומתגלית לכלל מציאות רוחנית וחומרית שמוקפת כולה באור האינסוף ואשר בו, בניגוד גמור לבריאה, לא חל שינוי, תמורה, החלפה, המרה או התפתחות. אלא ממשיך במצבו האחיד והנעלם.
לסיכום, אור האינסוף שהוא ייצוג האלוהות בבריאה הינו בעצם "המחולל את הבריאה, ממנו משתלשלים כל האורות שמקבלים צורות שונות ומגוונות שמרכיבות את המצוי בבריאה. ניתן לתאר את הבריאה כמצויה בקרבו של אור-האינסוף וכלולה בו כמו תינוק שמצוי ברחם אמו, הגם שקיים ניגוד גמור בין אור האינסוף לבין הבריאה במובן שאין מציאות שיכולה להתקיים בנוכחות אור האינסוף וגם אין כל דימיון אפשרי בין אור האינסוף שבו שוררת האחידות המלאה לבין הבריאה ותוצריה שמאופיינים במובחנות רבה ובשונות עצומה ביניהם. עם זאת, אור האינסוף הוא המקור ללידת הבריאה והוא גם המקור שאליו היא נאספת ונעלמת, על כל מה שבה, בהגיעה אל תכליתה ולסיומה.
